בהופעת אורח: פוגל ולוי

על יהדות ואוניברסאליות ברומנים של דוד פוגל ופרימו לוי ועל הקשר בין "ההפוגה" לבין "בבית המרפא":

אכתוב על הקשר בין שתי יצירות פרוזה שנכתבו שתיהן מתוך נקודת מבט של חולה במוסד החלמה, אך אצור השוואה רחבה יותר ואתן את הדין גם על הקשרים בין הסופרים ובין תפיסת עולמם כפי שהיא עולה מטקסטים שונים. ארצה להצביע על הדמיון בין טקסטים של דוד פוגל, סופר ומשורר עברי שחי במערב אירופה בין השנים 1891-194, לבין טקסטים של פרימו לוי, סופר ומשורר איטלקי (1919-1987).

'ההפוגה', רומן מאת פרימו לוי, פורסם לראשונה בשנת 1963 באיטליה.  תרגומו לעברית פורסם בישראל לראשונה בשנת 1979. רומן זה מתאר את פרק הזמן שבין שחרור האסירים, בניהם דמותו של המספר, ממחנות הכפייה וההשמדה של הנאצים לבין החזרה של המספר לביתו באיטליה. המספר ברומן זה, ואף בשאר הרומנים של פרימו לוי, הינו מספר עד והוא בן דמותו של פרימו לוי עצמו. בשל כך סופגת כתיבתו של לוי עלבונות ספרותיים אשר הקטינו את מעמדו כסופר ואמן על ידי קטלוג כתביו כ"ספרות שואה", "ספרות עדות" ו"ממואר". בחיבור זה אתייחס ל'ההפוגה' כרומן לכל דבר ולפרימו לוי כאל סופר ככל הסופרים, כפי שאכן היה והדבר יעלה מדברי הבאים.

'ההפוגה' מתאר בחלקו הראשון מרחב בו שהו האסירים ששוחררו במטרה להחלים, להתחזק ולחזור לביתם. בהמשך הרומן מתואר מסע השיבה הכרוך, בדומה לחלק הקודם, במפגשים עם דמויות רבות המשקפות את הקושי של המספר להתמודד עם העובדה שהוא ניצל ורבים מחבריו ובני משפחתו מתו. לבסוף המספר מגיע הביתה, השיבה עצמה הכרוכה בהסקת מסקנות קיומיות. לצורך הדיון אתמקד בחלקו הראשון של הרומן (מרחב ההחלמה) כדי להדגיש את העובדה כי בין מרחב ההחלמה של לוי ב'ההפוגה' לבין מרחב ההחלמה של פוגל ב"בבית המרפא" ישנו קשר עמוק. מעבר לכך, ישנה חשיבות תמטית לסיטואציה בה מתרחשות העלילות של שני הטקסטים.

"בבית המרפא" הינה נובלה פוליפונית המתארת את חייהם של דמויות רבות אשר נשלחו לבית מרפא בהרים, אזור באירופה אשר נחשב למקום בו קל יותר להבריא כיוון שיש בו אויר צח. בחלקו הגדול של הטקסט אין גיבור מרכזי והמספר הכול יודע נדמה כנע בין שיחות, מחשבות ורגשות של דמויות שונות בנובלה באופן פלורליסטי. מה שמאחד את הקולות השונים הוא הסיטואציה המשותפת במסגרתה כולם חולים ונמצאים באותו מוסד החלמה באותה עת. כל זה נכון עד לחלקו האחרון של הטקסט בו דמותו של אורניק, בחור המתייחס למחלתו באובססיביות כפייתית, הופכת למרכזית כאשר לפתע יש התמקדות אך ורק בו, בעברו ובפסיכולוגיה שלו.

מתיאורם של בתיי ההחלמה עולה תחושה של שיגרה כפויה, הקושי הפיזי כפה על החולים להישאר במקומם ולהימנע מחיים רגילים. במילים אחרות, הדמויות בטקסטים של פרימו לוי ושל דוד פוגל סובלות מחיים דלים אשר נקבעו להם בעל כורחם על ידי המחלה המתמשכת. כך הופך המצב הפסיבי שלהם למתמשך, שיגרתי ובלתי נסבל. בנוסף, זהו מצב ביניים המפריד את החולים מהסביבה המקורית שלהם: מביתם ומשפחתם. אצל לוי כפייה זו היא יותר דומיננטית כיוון שהדמויות מחלימות כתוצאה משהייה במחנה כפייה. זאת אומרת, אצל לוי ההחלמה הלא רצונית היא תוצאה של מאסר לא רצוני. אך גם אצל פוגל, מורגש הגעגוע לבית ולהורים, בעיקר באמצעות דמותו של אורניק, דמות, שכפי שכבר ציינתי, תהפוך לקראת סוף הנובלה למרכזית. דמויות אחרות בנובלה משקפות בהתנהגותן ובדבריהם את המיאוס שבחיים תחת מסגרת בית המרפא.

מול רגשות קשים אלה העולים הן מהדמויות באופן ישיר והן מהסיטואציה כשלעצמה, מעלה כל סופר דרך התמודדות שונה. לוי מאפשר את החזרה לחיים הבריאים דרך העיסוק באמנות ויצירת מסגרת תרבותית של חיים נורמטיביים, כך לוי מיחס לאמנות יכולת שיקום נפשי ורוחני כרוכה בתרבות ובהשכלה. הדבר בא לידי ביטוי בתאטרון שיוצרים ברומן האסירים לשעבר על מנת ליצור משהו חדש, יצרי, רגשי, ומלא חיים. האמנות  נתפסת כדרך לספר את הסיפור של הזוועה מעמדה של ריחוק.

בנובלה של  פוגל המיניות היא מרכיב מרכזי של סיטואציית בית המרפא. המיניות מייצגת את הצורך לברוח למרחב אחר, החושניות והפיזיות של הדמויות באה כדי לאפשר להם חיים מעבר לשגרה הפסיבית והדלה שלהם. מתח מיני קיים לכל אורך הנובלה בין דמויות הנשים לגברים והדבר כה דומיננטי בטקסט עד כדי כך שנוצרת תחושה שהקיום המיני הוא הכרחי לקיום האנושי של הדמויות בבית המרפא ככלל. לבסוף, שני הסופרים מחפשים להחזיר את החיוניות שבחיים למרות הקושי היומיומי ולעורר את החושים האינטלקטואליים והרגשיים כדי להמשיך.

בשני הטקסטים ישנו ריבוי דמויות לצד הקטנת דמות המספר. אצל פוגל המספר נעלם, הוא מספר כל יודע והוא איננו מיוצג בדמות ובגוף. אצל לוי המספר הוא הדמות הראשית ועם זאת דמותו מוקטנת על ידי מבע של הכללות, הטון הוא טון מדווח ומאופק, זאת לצד עמדתו הסובייקטיבית שמאפשרת ביטויי רב יותר לפוליפוניה של הדמויות הרבות וגם לסיטואציות שלא קשורות באופן ישיר למספר. כך, יכולה להיווצר בשני הטקסטים הזדהות עם הדמויות ועם הסיטואציה. שני הסופרים מתארים כל דמות מתוך הטיפוסים הרבים שבטקסטים שלהם בנפרד אך גם משתמשים בריבוי הדמויות כדי לשרטט תמונה כוללת של הסיטואציה החברתית והאנושית.  

שני הרומנים מביעים באמצעות תיאורם את מרחב ההחלמה ואת הכפייה להישאר בו את התחושות והרגשות העולים מתוך סיטואציה זו. בכל אחד מהטקסטים באה לידי ביטוי תחושה של קיבעון ופסיביות באמצעות שימוש במנגנון מעגלי: בנובלה "בבית המרפא" תחושת המעגליות נובעת מסדר היום ומהחוקיות הנוקשה של המוסד הנכפה על החולים השוהים בו, סדר החוזר על עצמו מידי יום הכולל מנוחה, בדיקות, חלוקת הקומות בין גברים ונשים, טיולים קבועים. בנוסף, סגנון הכתיבה של פוגל תורם גם הוא לתחושת הקיבעון והמעגליות, כיוון שרובו המכריע מתאר את השגרה שאין בה שום התפתחות עלילתית משמעותית מפתיעה.

ברומן "ההפוגה" קורה דבר דומה למרות האשליה של התפתחות העלילה הנובעת מתיאור המסע. על המעגליות שב"הפוגה" ניתן להצביע רק כאשר מסיימים את הקריאה בו. דמותו של  המספר נעה ברחבי אירופה במטרה לחזור לביתה. בזמן המסע היא חוויה חוויות שונות ונדמה לקורא כי היא עוברת איזשהו תהליך. אך, בפסקה האחרונה של הרומן ברור שדמות זו נשארה פסימית, אפורה ובעלת מנטליות של אסיר לכל אורך הרומן ולא עברה תהליך שהביא לשינוי עקרוני. בפסקת סיום זו המספר חוזר לביתו, מגלה את הבית ואת בני משפחתו כפי שעזב אותם ומבין שחיו לא השתנו כלל והוא צפוי להמשיך ולחיות כל חייו כאדם כלוא ומוגבל.

עם כך, סופו של הסיפור מכווץ בתוכו את המסקנה המשמעותית ביותר שעולה מהרומן. דבר דומה קורה ב"בבית המרפא" כאשר סופה של הנובלה מגלם את הרעיון הקיומי המשמעותי ביותר בה: אורניק, שהיה עסוק לאורך כל הנובלה בבדיקות כפייתיות ובתחושת אחריות ואשמה על כך שהוא מהווה בהיותו חולה נטל כלכלי על הוריו, חווה לקראת סוף הטקסט התמוטטות עצבים ומביא סוף לחיו. בשני הטקסטים רובה המכריע של העלילה מתמקד בניסיון להתחמק מהמוות שחי במוסד ההחלמה לצד האנשים שגרים בו. האנשים אלה חיים בצל המוות והמחלה ונאבקים בהם באמצעות דבקות באמנות ובמיניות. אך, בסופו של דבר המוות הוא הבלתי נמנע, הוא הכלא שתמיד יחיו בו. המוות כולא את המציאות והדמויות של לוי ופוגל מתמסרות לו ומשלימות איתו.

מבחינה זו, לדעתי, אפשר לראות ברומנים של שני הסופרים את ההשפעות הרבות מרוח התקופה בתור יהודים באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה. ברומן אחר של לוי, "הטבלה המחזורית", המתאר את חייו עד שנשלח לאושוויץ', מתואר הרצון של הסופר להיות כמו כולם. הדבר בא לידי ביטוי כאשר הוא מנסה ליצור קרבה אינטימית עם אישה גויה או כאשר הוא מגדיר את זהותו העצמית כ"איטלקי מגזע יהודי" כאשר הוא נתפס על ידי הפשיסטים כדי להדגיש שהוא קודם איטלקי ושייך ורק אחר כך יהודי ושונה. בנוסף, באותו רומן לוי כותב כי לפי תפיסתו ההבדל בינו לבין חבריו הגויים הוא בכך שהוא חוגג חגים אחרים ושאסור לו לאכול חזיר אבל הוא אוכל בכל זאת. עם כך, לוי לא היה יהודי שומר מצוות, הוא חש שייכות ללאום האיטלקי ורצה להיות כמו כל האיטלקים. הוא הזדהה כיהודי רק כאשר החברה הצביעה עליו ככזה, זאת אומרת, הזהות היהודית הודבקה אליו מבחוץ ובכפייה.

בדומה ללוי, פוגל גם רצה להשתייך לחברה האירופאית יותר משרצה להצהיר על יהדותו. אצל פוגל הדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות, למשל בהימנעות מכתיבה ישירה על האנטישמיות הגוברת באירופה ובאזכורים מעטים ביותר של עובדת יהדותם של חלק מהדמויות שלו. בנוסף, פוגל כתב בסגנון אירופאי ולא התחבר לזרמים בספרות העברית של אותה תקופה, פוגל לא התחייב לתחייתה של העברית וגם לא למגמה הציונית, כאשר ניסה לחיות בארץ הניסיון נכשל. פוגל אהב את אירופה וראה את עצמו כסופר אירופאי מודרניסטי הכותב בעברית, בסופו של דבר פוגל התרחק כל כך מהעברית עד שכתב את כתביו האחרונים ביידיש.

כל אחד מהסופרים לא הובן במלואו. פוגל נתפס על ידי ביקורת הספרות כאוניברסלי מידי ולא נאמן ליהדותו, לוי נתפס כמייצג את ההיסטורי היהודית סביב השואה. לדעתי מה שמעניין הוא שבכל אחד מהם יש משניהם. לוי התחיל לפרסם רומנים בתקופה שאחרי מות פוגל, מבחינה זו השואה סימנה את סוף יצירתו של פוגל והתחלת יצירתו של לוי. אם מסתכלים על הבחירה בשפת הכתיבה, ניתן לראות שההבחנה שביקורת הספרות עשתה "לוי יהודי" ו"פוגל גלותי" היא חדה מידי, כיוון שפוגל כתב בעברית ואילו לוי כתב באיטלקית. זאת אומרת, אם יש פה מעשה כתיבה שמטרתו לתרום לתרבות העברית, הרי שפוגל דגל במגמה זה יותר מאשר לוי. לסיכום, אפשר להגיד כתוצאה מקווי הדמיון הרבים בין שני הסופרים שיש בכל אחד מהם הן אוניברסליות והן זהות יהודית כאשר הדבר מתבטא אצל כל סופר בדרכים שונות.

ביבליוגרפיה:

לוי, פרימו. ההפוגה. מרים שוסטרמן פדובאנו (תרגום). תל אביב: הוצאת עם עובד, סדרת אפיקים 2002. עמ' 1-190.

פוגל, דוד. בבית המרפא. מנחם פרי (עורך). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה 2008. עמ' 1-101.